ישראל קסטנר

ישראל קסטנר נולד בשנת 1906 בקלוז'-נאפוקה בירת טרנסילבניה.
הוא  שימש כמזכיר הכנסת היהודי בבית הנבחרים הרומני,  היה פעיל ציוני וכתב העיתון הציוני בשפה ההונגרית "אוי קלט".

לאחר צירוף קלוז' להונגריה ב-1940 סגרו את העיתון וקסטנר עבר לבודפשט.

פרנסתו הגיעה בעיקר מאחוזים שקיבל מן התרומות שאסף ל"קרן היסוד" לכן מצבו הכלכלי היה ירוד.

​

ב-1942 בזמן שהתחילה הפעילות בקליטת הפליטים הוא היה עדיין מגויס ב"פלוגות העבודה" שליד הצבא ההונגרי, השפעתו החלה להיות מורגשת במחצית השנייה של 1943.

​

ב1934 קסטנר התחתן עם אליזבת ,  ב-17 בינואר, בשעה שבה נכנס הצבא האדום לבודפשט , שהה  קסטנר בז'נווה , שם התגורר עד עלייתו ארצה בדצמבר 1947 ושם נולדה ביתו היחידה סוזי.

​

כאשר עלה ארצה, לא היה לו כסף משלו וכל חשבונותיו כוסו בידי המשרד הארץ ישראלי.

קסטנר השתתף בוועדת האיחוד העולמי במערב אירופה שהתקיימה בבריסל בפברואר 1946.

​

 

:מבוא מתוך "האיש שנרצח פעמיים"\יחיעם ויץ

​

ישראל קסטנר נרצח ב-15 במרץ 1957.

הדעות עליו  היו שנויות במחלוקת: חלקן טענו שהיה אדם טוב, חכם, פיכח, בעל לב רחב , וחלקן טענו כי היה לו נטיות דיקטטוריות, שכללו דריכה על אחרים על מנת להשיג את מטרותיו.

​

לדוגמה: ליונה רוזן הוא זכור כאדם מרתק,חכם  ופיקח שדאגתו ל'גוזלים' לא ידעה גבול

"אולם כבר אז, כנער, איתר נטיות דיקטטוריות באופיו".

​

קסטנר היה נשיא הקהילה היהודית בקלוז' ויושב הראש השני של ההסתדרות הציונית, ממקימי 'המפלגה היהודית,

הוא  היה מזכיר הסיעה בפרלמנט הרומני בבוקרשט וחבר בועדת העזרה וההצלה.

בספטמבר 1940  חולקה טרנסילבניה בין רומניה להונגריה,  קלוז' הייתה בין הערים שסופחו להונגריה.

​

חלק מפעילותם של קסטנר וחבריו באיחוד העולמי התמקדה בסיוע לפליטים היהודים שנמלטו בעיקר מפולין ומסלובקיה להונגריה הבטוחה יחסית בעת מלחמת העולם השנייה.

​

במחצית השנייה של ספטמבר הופעלה סדרה של חוקים נגד הציבור היהודי,ביניהם פירוק איגודים וארגוני ספורט יהודים ,עיתונים יהודים ועוד.

קסטנר עבר לבודפשט  לתפקיד 'יהודי מקצועי' , הוא עבר מעיר קטנה,שבה היה אדם מוכר, בעל מעמד ומקצוע מכובד,אל העיר הגדולה שבה היה אנונימי - דבר שהוריד ממעמדו.

​

פרק זמן קצר אחרי עלייתו ארצה הפך לדוברו של אחד מראשי השלטון והיה מעין "שר החוץ" של הוועדה דבר שנתן דרור לידו העסקנית.

​

ב-19 במרץ 1944, הגיע 'קומנדו אייכמן' לבודפשט אשר צבר ניסיון בהשמדת 5 מיליון יהודים:

​

בראשו עמד הפעם אדולף אייכמן עצמו ויום אחרי הכיבוש נפגשו מנהיגי הקהילה עם דיטר ויסליצני מקומנדו אייכמן וזה הודיע להם, כי הם מהווים את מועצת היהודים וכי קיומם של הארגונים האחרים מבוטל.

במחצית אפריל 1944  החל תהליך הגיטואיזציה ותוך חודש הוקמו למעלה מ- 40 גטאות בהונגריה שהיו לשלב ביניים עד שגורשו היהודים לאושוויץ-להשמדה.

​

שינויי השלטון והסיבוכים הקיימים גרמו לכך שאייכמן החליט להחזיר את 200 אלף יהודי בודפשט אל עולם האימים והתופת, יום אחרי שהיו משוכנעים כי נחלצו ממנו לעד. בשלב זה מאחר שלא היה אפשר לגרשם ברכבות לאושוויץ, בחר אייכמן לגרשם ברגל ב'צעדות מוות' לכיוון הגבול האוסטרי.

​

ה'צעדות' נערכו בחודשים נובמבר עד דצמבר 1 כשתותחי הצבא האדום החלו לאיים על הבירה ב1944. מצעדי המוות היו הפרק האחרון בשואת יהודי הונגריה.

משפט קסטנר על גלגוליו השונים נמשך 4 שנים , הוא נפתח בבית המשפט המחוזי בירושלים בינואר 1954 ופסק

דינם של חמשת שופטי בית המשפט העליון ניתן בינואר 1958.

​

משפט קסטנר:

​

התנהל בפני שופט יחיד , השופט בנימין הלוי , אשר כיהן בשנים 1948-1963 כנשיא בית המשפט המחוזי.

התובע במשפט היה היועץ המשפטי לממשלה.

​

ישראל קסטנר נורה על סף ביתו בלילה שבין ה-3 ל-4 במרס 1957 ונפטר מפצעיו.  עשרה ימים מאוחר יותר הובא לקבורה בטקס שלמרבה האירוניה נערך בפורים.

פסק דינו של השופט לוי קבע כי קסטנר "מכר את נשמתו לשטן".

מבחינתו של הציבור הישראלי, רצח ישראל קסטנר היה אירוע קשה ואפילו טראומתי.

פרקליטות המדינה הגישה ערעור על גזר דינו של קסטנר.

​

בשאלה למניעיו של קסטנר, טענתו של השופט שמעון אגרנט הייתה כי "קסטנר המשיך עד הסוף במטרה יחידה-  למלט את המספר הגדול ביותר של יהודים שהיה ניתן למלט לנוכח תנאי הזמן והמקום , רכבת המיוחסים הייתה רק תוצאת לוואי מהמשא ומתן הזה.

משפט קסטנר נתן ביטויי לחלוקה המקוטבת ונעדרת גוני הבניין בין טובים לרעים ואף העמיק.